החלטה בתיק רע"א 6495/11

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב), בה נדחתה בקשתם של המבקשים לתיקון שני של כתב תביעתם. הבקשה נדחתה בשל כך שהעילה העומדת ביסוד בקשת התיקון - התיישנה.

הרקע לבקשה

2.        ביום 29.11.1981 החליטה מועצת עיריית חולון "לאשר למבקש שטח של 1000 מ"ר ממגרש מס' 52 בתוכנית ח/2/152 מתוך השטחים שהעירייה מקבלת לבעלותה להקמת בית מלאכה לתריסים. השטח הוקצה במטרה לפנות בית מלאכה שלו באיזור מגורים". בהחלטה צוין כי המבקש הוא נכה צה"ל. החלטה זו, אליה אחזור, עומדת בבסיס התיקון המבוקש לכתב התביעה, תיקון אותו לא התיר בית המשפט.

3.        בשנת 1982 נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה, לפיו המבקש קיבל רשות שימוש זמנית במקרקעין נשוא הבקשה ל-5 שנים או עד שמינהל מקרקעי ישראל יקצה לו קרקע לבקשתו - לפי המועד המוקדם. (להלן: הסכם ההרשאה) (ראו, לענין זה, סעיף 5 לפסק דינו של השופט גדול ב-ת"א 5575/01 בבית משפט השלום בכפר סבא, עליו אעמוד בהמשך). בהמשך, בהחלטת הנהלת המשיבה מיום 27.3.1985, הוארך תוקף ההרשאה למבקש מ-5 שנים ל-15 שנים, קרי, עד לשנת 1997. להארכה זו לא התבקש, וממילא לא ניתן, אישור שר הפנים.

4.        ביום 30.8.2000 שלחה המשיבה מכתב למבקש, בו נדרש האחרון לפנות את המקרקעין. במכתב זה צוין, כי על פי הסכם ההרשאה וההארכה שבוצעה, תקופת ההרשאה פגה בתחילת שנת 1997. המשיבה הדגישה, כי המקרקעין דרושים לה בדחיפות לצרכי ציבור, לשם התווית דרך. לאור האמור, נדרש המבקש לפנות את המקרקעין. המבקש לא עשה כן.

5.        ביום 9.9.2001 הוגשה על-ידי המשיבה לבית משפט השלום בכפר סבא התביעה ב-ת"א 5575/01 הנזכרת, תביעה לפינוי ולסילוק יד של המבקש מן המקרקעין. ביום 9.6.2003 נתן בית המשפט פסק-דין לפינוי (להלן: פסק הדין לפינוי). בית המשפט קיבל את התביעה והורה למבקש לפנות את המקרקעין ולהחזירו לעירייה ללא כל התנאה עד 1.9.03. לפסק דין זה עוד אשוב. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה בהסכמה ביום 22.11.2005 (ע"א 2442/03), תוך שמירת זכויות המבקש להגיש תביעה כספית.

6.        ביום 22.6.2004 הגישה המשיבה תביעה לדמי שימוש ראויים, בה ניתן פסק דין ביום 5.2.2009 בת"א 4643/04 (השופטת ר' קרלינסקי) המחייב בתשלום דמי שימוש (להלן: פסק הדין לדמי שימוש) המבקשים הגישו ערעור. מכתבי בית הדין שלפני לא ברור מה עלה בגורלו.

7.        ביום 26.6.2008 הגישו המבקשים תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בגין נזקים שלפי הנטען גרמה להם המשיבה, בסך 2,600,000 ש"ח. זוהי התביעה במסגרתה ההליך שלפנינו. בתביעתם טענו כי מעמדו של המבקש הוא של בר רשות בתמורה ולפיכך זכאי הוא לפיצוי בשל ביטול הרשות ופינויו מן המקרקעין. בהמשך, נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים לתקן את כתב תביעתם, בין היתר על דרך של הגדלת סכום התביעה ל-4,250,000 ש"ח, וביום 4.8.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן מטעמם.

8.        ביום 22.12.2010 הגישו המבקשים בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה. בבקשה התבקש כי כסעד עיקרי בתביעה יינתן צו לאכיפת עסקה במקרקעין באופן שהעירייה תחויב לפנות לשר הפנים כדי לקבל את אישורו להקצאה משנת 1981. כן התבקשו סעדים כספיים שונים. המבקשים טוענים כי הסכם ההקצאה שנחתם עמם והוארך היה הסכם למראית עין בלבד. הזכות שניתנה להם במקרקעין מכוח החלטת מועצת העירייה בשנת 1981 היא לאמיתו של דבר זכות בעלות או חכירה מהוונת.

9.        המשיבה התנגדה לתיקון המבוקש, בטענה כי בנוגע לסעדים החדשים שהוספתם מתבקשת חלים התיישנות, שיהוי, העדר עילה, מניעות, השתק, ועוד. המשיבה טענה, כי התיקון המבוקש עתיד לפגוע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות. לגוף העניין טענה המשיבה, כי למבקש ניתנה רשות להשתמש בקרקע באופן זמני בלבד - עד שנת 1997. בתיקון המבוקש מנסים המבקשים, על פי הטענה, לשים ידם על אדמות ציבור, שנים רבות לאחר שכבר התקיים דיון בערכאות השונות בדבר הזכויות במקרקעין.

10.      לאחר קבלת תשובת המבקשים לתגובת המשיבה, ניתנה ביום 1.2.2011 החלטת בית המשפט המחוזי, בזו הלשון:

"מאחר והשתכנעתי כי תיקון כתב התביעה יביא לבירור מקיף וממצה של כלל המחלוקות שבין הצדדים, אני מתיר תיקון כתב התביעה כמבוקש".

           על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור קודמת לבית משפט זה (רע"א 1819/11).

רע"א 1819/11

11.      בבקשה זו טענה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי התיר הוספתם של "סעדים שהתיישנו, סעדים שקמות לגביהם טענות של השתק, מניעות, שיהוי, סעדים נעדרי עילה, סעדים שלבית המשפט הנכבד קמא אין סמכות עניינית ביחס אליהם, ועוד". עוד טענה המשיבה, כי הסעד העיקרי שהוספתו מתבקשת - סעד האכיפה - התיישן זה מכבר, ועל כן אין להתיר הוספתו על דרך של תיקון כתב התביעה. לטענתה, מירוץ ההתיישנות בתביעה לאכיפת ההקצאה - שלשיטת המבקשים משמעה כי הם בעלי זכויות במקרקעין - החל עם מתן החלטת העירייה בשנת 1981, המאשרת את ההקצאה באופן זמני. לשיטת המבקשים, לעומת זאת, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד קבלת דרישת הפינוי של העירייה, קרי מיום 30.8.2000. עוד טענה המשיבה, כי "התביעה החדשה" שמבקשים להעלותה במסגרת התיקון אינה מגלה עילה, שכן החלטת מועצת העירייה היתה להקצות למבקש קרקע לשימוש זמני. על פי הטענה, המבקשים לא יוכלו לקבל את הסעדים שהוספתם התבקשה, ומכאן שאין להתיר את התיקון אף בשל העדר עילה.

12.      בהחלטתי מיום 11.5.2011 דנתי בבקשה כבערעור, וקיבלתי את הערעור במובן הבא: "השיקול בדבר פרישת יריעת המחלוקת במלואה אינו שיקול בלעדי, וטענות המבקשת (המשיבה כאן) - ראוי שידונו לגופן. לאור האמור לעיל, אין מנוס מהשבת התיק לבית המשפט המחוזי, לשם דיון והכרעה בטענות המבקשת נגד התיקון. למצער יש להחליט, לפני תיקון כתב התביעה, בשאלת ההתיישנות ולהותיר את ההכרעה בשאר הטענות להמשך ההליך. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.2.2011 מבוטלת, אפוא, כולל פסיקת ההוצאות. כל טענות הצדדים שמורות להם ואיני מחווה לגביהן דעה".

החלטת בית המשפט המחוזי

13.      בעקבות החלטתי האמורה ברע"א 1819/11, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.7.2011, עליה מבוקש לערער בהליך הנוכחי. בהחלטתו זו קבע בית המשפט המחוזי, כי תביעתם של המבקשים לאכיפת הסכם הקצאת המקרקעין התיישנה זה מכבר, ולפיכך דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

14.      בית המשפט המחוזי ציין כי לטענת המבקשים, המשיבה לא עמדה בהתחייבות להקצות להם את המקרקעין, התחייבות אשר באה לידי ביטוי בהחלטת מועצת העירייה משנת 1981. המבקשים טוענים, כי את תקופת ההתיישנות יש למנות משנת 2000 - הוא המועד בו פנתה אליהם המשיבה וביקשה לפנותם מהמקרקעין, שכן עד למועד זה פעלו הצדדים על פי ההסכם ולא היה יסוד להניח שלא יעשו כן בעתיד. בית המשפט דחה טענה זו של המבקשים. נקבע כי אין חולק, שהקצאת המקרקעין, כפי שנעשתה בהחלטת מועצת העירייה משנת 1981, לא אושרה על ידי שר הפנים כנדרש. בבקשתם לתיקון כתב התביעה מבקשים התובעים אף לכוף על המשיבה לפנות לשר הפנים לשם קבלת אישור זה. מכאן, שלשיטת המבקשים, המשיבה הפרה את ההסכם כאשר נמנעה מלפנות לשר הפנים לשם קבלת האישור להקצאה. ממועד זה - מועד ההפרה לכאורה - קמה בידי המבקשים עילת התביעה. מאחר שמדובר בחיוב אשר לא נקבע מועד לקיומו, הרי שיש לקיימו בתוך פרק זמן סביר, על פי הנסיבות. בית המשפט קבע, כי פרק זמן של שנה, לכל היותר, הוא פרק זמן סביר לשם קיום התחייבות זו. בהינתן שההקצאה נעשתה בשנת 1981, כבר בשנת 1982 היה בידי המבקשים כוח התביעה בגין הפרת ההסכם ואי הסדרת זכויותיהם במקרקעין. לפיכך נקבע, כי תביעתם התיישנה זה מכבר, וכך גם הסעדים הכספיים הנובעים מן ההפרה.